ר"ן על שבועות ז׳

1 נימא אחת. מיהדקת שפיר וחוצצת ולאו נימא אחת קאמר אלא רוב שערו קשור נימא נימא או שנימא אחת משלמת לרוב הגוף:

2 אנו אין לנו. שיחוץ אלא נימא אחת קשורה בלבד:

3 דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ. פירש"י ז"ל רוב שערו קשור אחת אחת וכן פירש בפירקא קמא דסוכה משמע דס"ל דדוקא בשערו הוא דמפלגינן בהכי אבל בבשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ ונראה שהזקיקו ז"ל לפרש כן משום דהתם בפ"ק דסוכה דף ה: אמרינן שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני ופרכינן חציצין דאורייתא נינהו דכתיב וכו' ופרקינן כי אתאי הלכתא לשערו ופרכינן שערו נמי דאורייתא היא אלא כי אתאי הלכתא לרובו ומיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד דא"ר יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ ונראה שהוא ז"ל לא היה גורס אלא הלכתא משמע דכי שנינן אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו אשינויא קמא קיימינן דשנינן כי אתאי הלכתא לשערו אבל בבשרו בכל גוונא הויא חציצה ור"ת ז"ל הקשה עליו מדגרסי' בפ' הערל דף עח. כותית מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה ואמרינן עלה מאי אילימא מדרבי יצחק הא אמר רב כהנא לא שאנו אלא רובו אבל כלו לא ואע"פ שאינו מקפיד חוצץ ואם איתא עדיפא מינה ה"ל לאקשויי אימר דאמר ר' יצחק בשערו אבל בגופו מי אמר אלא ודאי גרסי' אלא כי אתאי הלכתא לרובו ולמיעוטו כלומר והדר ביה מפירוקא קמא דאמרינן כי אתאי הלכתא לשערו וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מקואות בשם הגאונים ז"ל דרוב שערו הקשור נימא נימא חוצץ אע"פ שאין רוב גופו משמע דס"ל דכיון דאית לן תרי קראי חד לשערו וחד לבשרו כל חד וחד באפי נפשיה הוא רוב בשרו ואע"פ שאינו רוב שערו או רוב שערו ואע"פ שאינו רוב גופו חוצץ. והוא ז"ל סובר שם דשערו ובשרו חד גופא הוא ואפי' כל שערו קשור נימא נימא אינו חוצץ אא"כ יש בגופו דבר חוצץ שהוא משלים לרוב גופו והראב"ד ז"ל מסכים בהשגות לדברי הגאונים וכתב ז"ל דמקפיד דאמרינן דחוצץ היינו כל שמקפיד בו לפעמים אע"פ שאינו מקפיד בו בשעת טבילה והיינו טעמא דטבעת מהודקת חוצצת אע"ג דבשעת טבילה מיעוטו שאינו מקפיד הוא מפני שהאשה מקפדת בה בשעת לישה וכיוצא בה:

4 אשה לא תחוף בע"ש ותטבול במוצאי שבת. בשבת אינה יכולה לחוף משום השרת השערות קאמר דלא תחוף בע"ש ותטבול במוצ"ש מפני שתהא החפיפה רחוקה מן הטבילה:

5 ותמה על עצמך אשה היכי חופפת ביום וטובלת בלילה. כלומר ועוד אלא אפי' בחול לחוף ביום ולטבול בלילה הסמוכה לה אסור דתמה עצמך היאך אשה שנזדמנה לה טבילה בשבת שצריכה לחוף מבעוד יום היאך התירו לה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה כלומר שאף על היתר זה יש לתמוה ובקושי התירו משום דלא אפשר הלכך כשנזדמנה לה טבילה בחול לא תחוף ביום אלא בלילה סמוך לטבילה וכדשלח רבין באיגרתיה תמה על עצמך וכו':

6 לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. היכא דאפשר לחוף בלילה כגון שהטבילה היא בחול חופפת בלילה היכא דלא אפשר כגון שנזדמנה לה טבילה בשבת או ביו"ט חופפת ביום וטובלת בלילה הלכך אם נזדמנה לה טבילה בליל י"ט שאחר השבת חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת ומוכח נמי בגמרא שאם חל יו"ט של ראש השנה להיות בא' בשבת ונזדמנה לה טבילה בליל שני בשבת שחופפת בע"ש וטובלת בליל שני בשבת שהוא י"ט שני של ראש השנה אבל לעולם כל שהטבילה היא בחול חופפת בלילה וטובלת בלילה זה הוא דרך הרב אלפסי ז"ל והוא על דרך השאלתות אבל רש"י ז"ל סובר דלעולם בחול לא תחוף בלילה ותטבול בלילה דחיישינן מתוך שמהומה לביתה לא תחוף יפה ולפיכך חופפת ביום וטובלת בלילה ובמוצאי שבת שאי אפשר לחוף ביום קודם ליל טבילה חופפת בליל שבת:

7 ואם חל י"ט אחר השבת חופפת בערב שבת וטובלת ליל שני בשבת וכל זה כדי שלא תחוף בליל הטבילה עצמה דחיישינן שמא לא תחוף יפה ומיהו אם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר השבת אם נזדמנה לה טבילה במוצאי יו"ט שני חופפת וטובלת באותה לילה עצמה כדי שלא תרחיק כ"כ חפיפה מן הטבילה וכל זה תלוי בפירוש סוגיות הגמרא ולכולהו פירושא בחפיפה שהיא תקנת עזרא בלבד הוא דמקילינן אבל בעיוני אי איכא מידי דחייץ בגופא דהוא מדאורייתא לא מקילינן:

8 סליקו הלכות נדה

9 שבועות שתים בתרא:

10 שבועה שאוכל ושלא אוכל. הן השתים המפורשות דכתיב להרע או להיטיב ומשמע להבא לא אוכל להרע אוכל להיטיב:

11 שאכלתי ושלא אכלתי. הן השתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף להו רבי עקיבא לקמן בפרקין מריבוי הכתוב:

12 מדבר ומביא קרבן בשביל ביטול דבורו וכיון דמשום ביטול דבורו הוא אף זה ביטל דבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

13 שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע"ג דשבועה דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמרינן בגמרא אינו חייב אלא אחת דה"ל כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד:

14 שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות ולא הויא לה בתרייתא שבועה על שבועה גמ' דף כג. דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין:

15 גמ' ואי בעית אימא סברא. כתב בה"ג וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימא אף על גב דמדאורייתא שתיה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל:

16 גרסינן בגמרא דף יט: עלה דמתני' קמייתא למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהו שבועה שאוכל לך שבועה שלא אוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור כלומר אמר אחד משלשה לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה שאוכל לך באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך לשבועה לא אוכל לך לשבועה יהא לפיכך לא אוכל לך ומתני' היא בפ"ב דנדרים דף טז. ושם פרשתיה בס"ד. ומפרקינן אמר אביי ל"ק כאן במסרבין בו לאכל כאן דף כ. בשאין מסרבין בו לאכול. מתני' דהכא בשאין מסרבין בו לאכול. כלומר מפצירין ומ"ה אמר שאוכל דאכילנא משמע ומתני' דהתם במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא לא אכילנא דכי קא משתבע ה"ק שבועה שלא אוכל רב אשי אמר תני התם שבועה שאי אוכל לך א"ה מאי למימרא מהו דתימא לשניה הוא דאתקיל ליה קמ"ל. זו היא הסוגיא האמורה כאן בגמ' ומדאמרינן מתני' דהכא בשאין מסרבין בו לאכול משמע דמסתמא שאוכל דאכילנא משמע ואין צריך הוכחה. ובפ"ב דנדרים יש סוגיא כיוצא בזה דף טז. והתם לא משמע הכי באוקמתא דאביי גופיה דהתם אוקי אביי מתני' דהכא במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ובתר הכי אמר שבועה שאוכל דבכי האי גוונא שאוכל דאכילנא משמע דאלמא דכשם שצריך הוכחה לומר דשאוכל שלא אוכל משמע כך צריך הוכחה לשאוכל דקא משמע שאוכל אבל בלי שום הוכחה לא ידעינן היכי משמע וזו היא מן הסוגיות המתחלפות בחלוף המסכתות ומשמע דסוגיא דהכא דייקא טפי משום דשאוכל סתמא דאכילנא משמע ואע"פ שאין לנו להכריח כך מדעתנו נ"ל הכרע בזה דכיון דרב אשי ס"ל דאפי' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא אפ"ה שאוכל דאכילנא משמע מ"ה נדי מאוקמתא דאביי כדמפרש התם בפ"ב דנדרים אין לנו להטיל כל כך מחלוקת בין אביי לרב אשי שרב אשי יאמר שאפי' במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא שאוכל דאכילנא משמע ואביי יאמר שאפי' בסתמא שאוכל לא משמע דאכילנא עד דאיכא הוכחה וכל שכן שלענין מעשה יש לסמוך על סוגיא דהכא דאביי ורב אשי שוין בדבר דאוכל סתמא דאכילנא משמע שהיאך נפסוק דלא כרב אשי בשאוכל סתמא משום דאביי דהתם פליג עליהכיון דאביי דהכא כותיה ס"ל:

17 ועוד אני אומר שאין כאן התחלפות סוגיות כלל שלא ספק אביי מעולם בשאוכל סתמא דודאי דאכילנא משמע ומתני' היא שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' לא אכלה עבר על שבועת בטוי אלמא שאוכל סתמא דאכילנא משמע דאל"כ לא הנחנו מקום ללשון והתם בנדרים מוקים להו תרוייהו אביי במסרבין לרבותא לומר שאפי' במסרבין בו לאכול שנראה שאין בדעתו כן כיון שהוצרכו לסרב ואיהו אמר אכילנא אכילנא כלומר שמתוך שמסרבין בו פעמים הרבה אף הוא עונה פעמים הרבה ונראה מתוך כך שהם מספקין על הודאתו שאינו מתכוין אלא לדחותם אפילו הכי לא מספקינן כי אמר בתר הכי שבועה שאוכל לומר שלהסירם מעליו הוא מתכוין כדי שלא יהא להם אחר כן תקוה בו ולא אכילנא משמע אלא תופסין אותו לפי פשוטו דאכילנא משמע וכל שכן אם אמר כן שלא בסירוב כלל דפשיטא דשאוכל דאכילנא משמע אלא משום דמוקי אביי התם מתני' דנדרים במסרבין מוקי הא דהכא נמי במסרבין לרבותא ולענין הלכה במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא ובתר הכי אמר שבועה שאוכל לפום אוקמתא דאביי דהכא דהתם שלא אוכל משמע וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ד' מהל' נדרים ואע"ג דרב אשי פליג עליה וס"ל דבכולהו גווני שאוכל דאכילנא משמע כדאיתא התם בהדיא בנדרים נ"ל שהוא פוסק כן משום דלאוקמתא דרב אשי צריכי לשבושי מתני' ולמימר תני שבועה שאי אוכל ומ"מ אפי' לפי שיטה זו נקטינן כרב אשי דשאי אוכל דלא אכילנא משמע ולא אמרינן לישניה הוא דאיתקל ליה דאביי נמי לא פליג בהאי דינא אבל הרמב"ן ז"ל פסק בהלכות נדרים שלו כרב אשי דבתרא הוא דלעולם שאוכל אפילו במסרבין ואמר לא אכילנא דאכילנא משמע:

18 דף כ. ת"ר מבטא שבועה. כתב רש"י ז"ל אם אמר מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה שלא אוכלנה ואם אכלה הרי זה בעולה ויורד ותימה הוא למה הזכיר עלי שזה לשון נדר הוא וה"ל למימר מבטא שלא אוכל ככר זו ונראה רבותא אשמועינן דאפילו אמר בלשון נדר הוי שבועה ולא הוי כאיסר אליבא דרבא דאמר שהוא תלוי כפי הלשונות שאמרו בהן ומ"מ משמע דס"ל לרש"י ז"ל דשבועה אפילו אמרה בלשון נדר הויא שבועה שאם לא כן היכי עדיף מבטא משבועה ממש וכבר כתבתי בזה דעות בריש נדרים. איסר שבועה. מפרש לקמן. איסור איסר. אסירתו של איסר מהו אם אתה אומר וכו':

19 מאי קאמר. הא אמרת איסר לשון שבועה היא והדר תני אם אתה אומר:

20 ה"ק מבטא שבועה. כדפרישית:

21 איסר מתפיס בשבועה. אמר איסר עלי דבר זה הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי הוא כזה שהתפיס השני בראשון:

22 איסור איסר אם אתה אומר וכו'. כלומר נהי דפשיטא לן שאם אומר איסר שלא אוכל דבר זה הרי הוא לענין איסור אכילה כמו שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי הוא כזה ולענין איסורא פשיטא לן דתרוייהו אסורין לענין קרבן ומלקות מספקא לן שאם המתפיס בפירוש על דבר אחד שנשבע עליו חייב אם אמר נמי איסר שלא אוכל ככר זה חייב ואם התם פטור הכא פטור אלא דהכא והתם מספקא לן ומש"ה קאמר איסורו של איסר זה מהו כאיסורו של מתפיס והיינו דקאמר איסור איסר כך פרש"י ז"ל ולא מיחוור דכיון דפשיטא ליה דאיסר האמור בתורה היינו מתפיס היכי מספקא לן לענין מלקות דהא כתיב ביה לא יחל דברו ותו קשיא כיון דלתנא קמא דברייתא מספקא ליה היכי פשיטא ליה לאביי דאמר לקמן בסמוך בהדיא דכמוציא שבועה מפיו דאמו לפיכך נראה כגרסת ר"ח ז"ל שהוא גורס איסר איסר והכי פירושו איסר מתפיס בשבועה דהיינו שלא יאכל ככר זו וחזר ואמר על ככר אחר כזה איסר איסר כלומר ואם התפיס על זה השני עוד ככר שלישי מהו דינו אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכו' כלומר אם על השני חייב על השלישי חייב ואם לאו פטור כלומר שאי אפשר לפטור השלישי אא"כ נפטור השני וכיון שאמרנו שעל השני חייב שזה הוא איסר האמור בתורה על כרחנו אף על השלישי חייב ומסקינן בגמרא אליבא דאביי דאיסר מתפיס בשבועה מדכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה:

23 רבא אמר הכי קאמר וכו'. כלומר לא משום הכי אמר התנא אם אתה אומר דפשיטא ליה דמתפיס בשבועה לא הוה ליה כמוציא שבועה מפיו וה"ק מבטא שבועה איסר נמי לשון שבועה היא אסריה דאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה היינו פירושא דאיסר איסור אם אתה אומר וכו' וה"ק איסר של איסר שאמרתי לך שהוא שבועה לא כל הלשונות שוות בו שהרי הטילו הכתוב בין נדר לשבועה ולפיכך אם אמרו בלשון שבועה דהיינו איסר שלא אוכל ככר זה שכן לשון הנשבעין אמרי שבועה שלא אוכל אף האיסר שהוציאו בלשון זה שבועה הוא וחייב עליה קרבן ואם לאו אלא שהוציא בלשון נדר שאמר איסר ככר זה עלי שהוא לשון הנודרים קונם זה עלי אף זה נדר הוא ופטור מקרבן ואם אתה אומר דקתני ברייתא היינו אם אתה הנודר אמרת בלשון שבועה איכא חיוב קרבן ואם לאו אלא בלשון נדר פטור כלומר דלא מיחייב קרבן דקרבן בנדרים ליכא:

24 ואותבינן בגמרא עלה דרבא מדתניא איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה אסור ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום. כלומר שקבל עליו כבר שלא לאכול בשר ביום שמת בו אביו לעולם וכן יום שמת בו פלוני וכן יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם:

25 בשלמא לאביי מדאתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה נמי שבועה דף כ: אלא לרבא קשיא. דמהכא משמע דהמתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו ומדאתפיס בנדר נדר בשבועה נמי שבועה ומפרקין אמר לך רבא ה"ק אי זה הוא איסר נדר האמור בתורה הרי עלי שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כיום שמת בו אביו ואמר שמואל והוא שיהא נדור ובא מאותו היום מ"ט דאמר קרא ואיש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. וכתב רש"י ז"ל דה"ק האי תנא לא במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר ואשמעינן שאינו חייב משום נדר אא"כ פירשו ואח"כ תלאו בדבר הנדור עליו כבר כדיליף ואזיל לה מקרא והכי קאמר אי זה הוא איסר נדר וכו' אבל מתפיס בנדר לא הוי נדר והיכי דמי מתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו כיום שראה ירושלים בחורבנה ונראה לא שלא יהא נדר אם לא תלאו בדבר הנדור אלא שבא למעט שאפי' תלאו בדבר הנדור אם לא פירשו לא הוי נדר דמתפיס הוא וכן נמי אפילו פירשו אם תלאו בדבר האסור לא הוי נדר. ולענין פסק הלכה קי"ל דהאומר מבטא שלא אעשה כך הרי זו שבועה דמבטא שבועה ליכא מאן דפליג. ובפלוגתא דאביי ורבא קי"ל כרבא הלכך איסר שהוציאו בלשון נדר נדר ובלשון שבועה שבועה אבל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דאמי מיהו איסורא מיהא איכא וכן כתב רב יוסף הלוי ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שבועות אבל הרמב"ן ז"ל סובר דלרבא מתפיס בשבועה אפילו איסורא ליכא דכיון דבשום דוכתא לא אשכחן מתפיס בשבועה איסור מהיכא תיתי אלא איידי דאמר אביי כמוציא שבועה מפיו דאמי אמר איהו נמי לאו כמוציא שבועה מפיו דאמי ואין ה"נ דאפילו איסורא נמי ליכא וכן נוטין דברי הרב אלפסי ז"ל שכתב אבל מתפיס בשבועה ליכא והראב"ד ז"ל מפיק איסורא מדכתיב או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס וריבה אותו לבל יחל אבל לא לקרבן וזה על דרך מה שאפרש למטה על דעת הרב אלפסי ז"ל ואין זה נכון מכיון שלא נאמר זה בגמרא ועוד מן הטעם שאכתוב בסמוך בס"ד ולדידי ניחא משום דאפשר דמתפיס בחבירו שנשבע מיתסר מדאורייתא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד אף מתפיס ככר בככר שנשבע עליו מתסר מדרבנן משום דאתי לאחלופי ולענין מתפיס בנדר לפי שיטת רש"י ז"ל נראה דכי היכי דלרבא מתפיס בשבועה לאו שבועה ה"נ מתפיס בנדר לאו נדר וכמו שכתבתי למעלה אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דלרבא אע"ג דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא והביא ראיה מדתנן הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ואני הרי כולן נזירים וכ"ת והא אוקימנא לההיא מתני' בגמרא דוקא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ואי מתפיס בנדר נדר אפילו לאחר כדי דבור נמי לאו קושיא היא דאי אמר ואני כמוך ה"נ אלא התם לא אמר אלא ואני ולאחר כדי דבור לא משמע מידי וכ"ת וכיון דמתוך כדי דבור מיתוקמא מנא לן דמשום דמתפיס הוא דלמא טעמא דכולן נזירים משום דכל חד מינייהו אמר ואני נזיר לאו מילתא היא דקתני סיפא הותר הראשון הותרו כולן ואילו אני נזיר קאמר אמאי הותרו כולן אלא ודאי אני כמוך וש"מ דמתפיס בנדר נדר ותנן נמי נזיר דף ד. הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר כ"ש היכא דאמר הריני נזיר כפלוני נזיר שהוא בימיו ומכלתין במסכת נדרים הכי מוכחא דמתפיס בנדר נדר דאמרינן נדרים דף יא: דמחית בשר זבח שלמים קמיה ואמר זה כזה ותנן נמי שם י: כאימרא כדירים כעצים וכל זה סיוע לדברי הרב אלפסי ז"ל אלא דקשיא עליה דהא משוינן בגמ' מתפיס בנדר למתפיס בשבועה דאמרינן בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה אבל לרבא קשיא אלמא דליכא למימר דמתפיס בנדר יהא נדר מתפיס בשבועה לא להוי שבועה. ועוד שהוא סמך דבריו לומר דמתפיס בנדר הוי נדר מדתניא אי זה הוא איסר האמור בתורה וכו' ואליבא דרבא הך ברייתא לאו במתפיס מיירי אלא בעיקר נדר וכמו שפירשה רש"י ולפי' פירשו השמועה כך לדעתו דמעיקרא הכי אקשינן הכא קתני אי זה הוא איסר וכו' אלמא איסר התפסת לשון הוא ובשלמא לאביי ניחא דתניא גבי נדר וה"ה גבי שבועה דכיין דקתני דאיסר מתפיס הא ודאי עיקר התפסתו גבי שבועה היא דהתם כתיבה או אסרה איסר על נפשה בשבועה ואילו גבי נדר לא אשכחן ותנא דתני לה גבי נדר לרבותא נקטי בהכי לומר דאפי' מתפיס בנדר הוי נדר וכ"ש גבי שבועה הלכך לאביי ניחא אלא לרבא קשיא דאיהו אמר איסר לאו היינו מתפיס והכא קתני דאיסר היינו מתפיס וקשיא נמי דכיון שהוא מתפיס אף מתפיס בשבועה שבועה דאי איסר מתפיס הוא משבועה גמרינן ליה מדכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה וכמו שכתבתי ואמר לך רבא תריץ הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה כלומר הכא לאו באיסר דקרא עסקינן דאיסר לאו היינו מתפיס אלא ה"ק אי זה הוא דבר שהוא אסור בנדר ואינו נדר האומר הרי עלי שלא אוכל כלומר שהוא מתפיס בנדר שאע"פ שפירשו כיון שכתב שהתפיסו בדבר הנדור מתפיס הוא לפי שיטה זו שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב למעלה ומתפיס בנדר נדר דהמתפיס בנדר גמרינן מאיש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור לאפוקי דבר האסור ולרבא נמי מפיק דבר המושבע שהמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא זהו איסר האמור בתורה דאיסר לאו היינו מתפיס אלא הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה הלכך אע"ג דקי"ל דמתפיס בשבועה לאו שבועה מתפיס בנדר מיהא נדר הוא כך פירש על דרך הרב אלפסי ז"ל והוא באשר"י ולדידי קשיא לי אי הכי דמכי ידור נדר הוא דמרבינן התפסה בנדרים לא הוה למימר דמכי ידור נדר נפקא לן שמכיון שהתפיסו בדבר הנדור דוקא הוי נדר דהא צריכינן לרבויי התפסה בנדרים דשבועות דלית לן רבויא לית לן התפסה דאע"ג דמאי טעמא אדשמואל קאי אפ"ה לרבוי התפסה בנדרים צריך קרא דמסברא לית לן בדלית לן בשבועה ועוד כיון שרבתה תורה התפסה בנדרים למה לא נלמוד מהם לשבועות דהא ידות לא אתרבי בשבועות ומנדרים ילפינן להו דע"כ לא איבעיא לן התם בנדרים דף ו: אלא אם ישיד לפאה ולהנך אחריני כדאיתא התם אבל בשבועות לא איבעיא לן משום דאיתקש לנדרים דכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה ואשכחן ידות בשבועה כדתנן בנדרים דף ט. נדר בקרבן ובשבועה וכמו שכתבתי שם בס"ד וכי היכי דילפינן ידות לשבועות מנדרים אמאי לא ילפינן מינייהו נמי התפסה ואפילו ספוקי נמי לא מספקינן בה כמו שמספקינן לקדושין בנדרים דף ו: ואע"ג דלא איתקש לנדרים ולאביי נמי מהתפסה דכתיב גבי שבועות גמרינן לנדרים דאמרינן בשלמא אביי וכו' וכ"ת משום מיעוטא דעד שידור בדבר הנדור ולא בדבר המושבע ה"מ לאומר בלשון נדר ומתפיס בדבר המושבע אבל באומר בלשון שבועה ומתפיס בלשון שבועה מנ"ל וכ"ת לרבא היינו טעמא משום דהתפסה שייכא בנדרים ולא שייכא בשבועות משום דנדרים איסור חפצא נינהו וכי מתפיס ככר בדבר אחר שנדר עליו ואומר זה כזה שפיר חלה התפסה משום דאיסורא אחפצא רכיבא אבל מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואמר זה כזה אין בדבריו כלום דאיסורא לא חייל אקמא כלל אלא אגברא אכתי לא סגי דתינח כי האי גוונא אבל מאן דשמע חבריה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהו ואנא נמי דכוותך בכה"ג שפיר מיתוקמא התפסה דגברא אגברא ואפילו בכה"ג כתב הרב אלפסי דלא חיילי ואמאי לא גמרינן לה מנדרים כי היכי דגמרינן ידות מינייהו ודוחק הוא לומר דכיון דלא מקיימא התפסה בשבועות כגוונא דמקיימא בנדרים לא גמרינן מינייהו לגוונא דמקיימא בשבועות לפיכך אני אומר דהכי פירושא דמעיקרא מקשינן מדתניא אי זהו איסר דאלמא איסר היינו מתפיס כמו שכתבתי למעלה ובתר הכי אמרינן אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזה הוא איסר נדר האמור בתורה כלומר דלא באיסר דקרא איירי ולומר שהוא מתפיס אלא בעיקר נדר דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור וסוף דבר כאחד מנדרי הקדש דהייט כאימרא ודירין דבלאו הכי נדר ראשון לא משכחת ליה אבל בלא התפסה א"א לו לאסור את המותר אלא מפני שקדש עושה חליפין אף הוא יכול להתפיס איסורו בדבר המותר לו או לאחרים וזה הוא עיקר נדר והיינו דאמרינן עד שידור בדבר הנדור שעיקר נדר בהתפסה הוא ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן מ"מ עיקר נדר מתפיס הוא ולפיכך המתפיס בנדר נדר כלומר שאמר זה כזה חייל כיון שעיקר הנדר בהתפסה הוא ואין ללמוד התפסה בשבועה מנדר שאילו היינו מוצאים נדר בלא התפסה ואח"כ רבתה בו תורה התפסה היה בדין ללמוד שבועות מנדרים כמו שכתבתי אבל כיון דלא משכחינן נדרים בלא התפסה היאך נלמד מהם לשבועות ומצותן בכך שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא ומש"ה נמי לא דרשינן מאו השבע שבועה עד שידור בדבר המושבע לפי שאינו ענין ועוד שבועה קמייתא היכי משכחת לה בשלמא בנדרים אימרא ודירים אלא השבע שבועה בגררא דידור נדר נקטיה א"נ מדריש לדרשא אחריתי ובנזירות נמי שייכא התפסה דאיסור קדושה הוא משא"כ בשבועות דאיסור גרידא נינהו ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דמתפיס בשבועה לאו כשבועה אפי' בגוונא דשייכא ביה התפסה בשבועות כגון דשמע חבריה דאישתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר ואני כמוך עוד אפשר לי לומר שאף התפסה דגברא אגברא אין לה ענין שהאומר זה כזה אין לו ענין אלא בדבר שתואר חל עליו כגון קדושה או איסור אבל הנשבע שלא לאכול דבר פלוני אין שם תואר חל עליו כדי שיוכל חבירו להתפיס בו ולומר אני כמוך וכ"ת נהי דלא גמרינן התפסה מנדרים לשבועות אפי' בכי האי גוונא אפ"ה ליהני מדין יד דהא אמרינן בריש נדרים דף ו: דאי אמרינן יש יד לפאה אי אמר הדין אוגיא תהא לפאה ואמר על אחריתא והדין נמי מהני וה"נ ליהני מדין יד לא דמי דהתם לא אסיק דבוריה ומש"ה מסקינן ליה אנן דהכי קאמר והדין נמי ליהוי פאה אבל הכא הא אסקינן דאמר אנא נמי דכוותך ועדיין אני חוכך להחמיר ולומר דאי שמע חבריה דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר איהו ואנא נמי דכותך דבכי ה"ג מתפיס בשבועה שבועה ושלא כדברי הרב אלפסי ז"ל ופלוגתייהו דאביי ורבא היינו כגון דאשתבע דלא ליכול הדין בשרא ובתר הכי אמר הרי זה הפת עלי כזה הבשר דלאביי דאמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי אפי' בכי ה"ג מהני דהא גמרה לה מדכתיב או אסרה אסר על נפשה בשבועה דמשמע שהוא אוסר על נפשו דבר פלוני בלשון עלי ומתפיסו באחר שנשבע עליו כבר ולדידיה מתפיס בשבועה בכולהו גווני כמוציא שבועה מפיו דמי ולרבא דאמר מתפיס בשבועה וכו' בכולהו גווני לא כמוציא שבועה מפיו דמי אלא איכא גוונא דמהני ואיכא גוונא דלא מהני דאי אתפיס נמי בגברא אחרינא דאשתבע מהני או מדין התפסה או מדין יד ואי אתפיס חפצא בחפצא דמשתבע עליה לא מהני ולפי זה אתי שפיר לישנא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא אמר לאו כלום הוא משום דאיכא גוונא דמהני ואפשר נמי דמשום דאיכא גוונא דמהני מדאורייתא דהיינו התפסה דגברא אגברא מיתסר מדרבנן משום לתא דידה אף בהתפסה דחפצא אחפצא ולפי זה ג"כ אתי שפיר הא דתנן בפ"ב דנדרים דף טז. ולקמן בפרקין נמי איתא חומר בנדרים מבשבועות ולא תני נמי דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה משום דמשכחת לה התפסה בשבועה בגברא אגברא ואם לא כן נצטרך לומר דלא תני אלא הדברים שהנדרים חלים עליהם ולא השבועות אבל שאר דינין לא תני כלל או מפני שאין להתפסה ענין לשבועות שאיסור קדושה הוא שנדר שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא וכמו שכתבתי למעלה ואפשר ג"כ דמהאי טעמא ממעטינן מתפיס בדבר האסור: